לפני תביעה להשבת סכומים, אשר לטענת התובעת גבתה ממנה הנתבעת ביתר.
סיפור המעשה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. ביום 31.5.11 התקשר בעלה של התובעת והודיע על אובדן מכשיר טלפון שמספרו מסתיים בספרות 061. הנתבעת פעלה על סמך הודעה זו וניתקה את המנוי לשיחות יוצאות באופן מידי, ולשיחות נכנסות לאחר חמישה ימים.
חרף הודעת האובדן, כאמור, המשיכה הנתבעת לחייב את התובעת במשך מספר חודשים בעלויות קבועות הכוללות: תשלום חודשי קבוע בתכנית בשם "משפחתית באהבה קלילה" ; שירות המתנה נעימה; דמי שימוש ברשת הדור השלישי; שירות מספרים מוזלים; גילוי מכמונות מהירות; שירות תיקונים ואחריות למכשיר.
סה"כ המשיכה הנתבעת וחייבה את התובעת בחיובים כאמור עד ליום 23.10.11 ; הנתבעת מודה כי סכום החיוב מאז הודעת הניתוק ועד יום 23.10.11 עומד על סך של 1,016 ש"ח.
הנתבעת מסכימה כי התובעת יכולה הייתה במועד בו הודיעה על אובדן המכשיר ובכל מועד אחר, לבקש לסיים את ההתקשרות שבין הצדדים ללא כל חובת תשלום מצידה (כפי שאכן נעשה בסופו של דבר בחודש 10/11). טענתה היא כי היות והתובעת לא ביקשה להפסיק את
השירות, אלא בעלה ביקש רק לנתק את
הקו לשיחות, עליה לחוב בתשלומים הקבועים. עוד מפנה הנתבעת לסעיף בהסכם השירות, עליו נטען שהתובעת חתמה, וטוענת כי את ההודעה הייתה אמורה למסור התובעת - בעלת הקו - ולא בעלה.
דיון
סבורני כי עמדת הנתבעת מיתממת משהו ואינה עולה בקנה אחד עם חובותיה כעוסק כאמור בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981 (להלן - חוק הגנת הצרכן) וכספק שירות מתמשך בפרט.
עפ"י סעיפים 13ג ו-13ד לחוק הגנת הצרכן זכאית הייתה התובעת למסור הודעת ביטול בכל רגע נתון ולהביא להפסקת חיוביה בעסקה מתמשכת זו. הנתבעת למעשה אינה חולקת על כך, אלא טוענת כי ההודעה על אבדן המכשיר והבקשה להפסיק את
השיחות היוצאות אינה בבחינת הודעה על הפסקת
שירות ולכן בדין המשיכה לחייב את התובעת.
אינני מקבל עמדה זו. מסכים אני כי בעת ההודעה על אבדן המכשיר יכולה הייתה הנתבעת שלא לראותה כהודעה על הפסקת שירות דווקא. אכן, מקובל עלי כי ברוב המקרים אדם המודיע על אבדן מכשיר מבקש תחילה למנוע שימוש לרעה במכשיר. ברוב המקרים אדם זה ירכוש מכשיר חדש וימשיך את השירות ולכן לא סביר שבשלב הראשון יבקש את הפסקת כלל השירותים, אלא הגיוני שיבקש חסימת שיחות בלבד. הבעל לא העיד בפני ולכן לא אוכל לקבוע כי הוא ביקש את הפסקת השירות ונראה כי ביקש דווקא את הפסקת השיחות תחילה. על כן במועד זה (31.5.11) לא היה על הנתבעת להפסיק את החיובים.
ואולם, הודעה על אבדן מכשיר הנה הודעה המשנה את פרטי ההתקשרות באופן מהותי. מרגע זה יודעת הנתבעת כי הצרכן אינו עושה שימוש עוד בשירות בגינו היא מחייבת אותו. ביכולתה אף לבדוק כי אין פעילות בקו ולא מבוצעות בו שיחות. נתונים אלו מצויים בשליטתה ולמעשה עיון בחשבוניות ששלחה מידי חודש לתובעת מעלה כי צוין בהם במפורש כי
"החודש לא בוצע שימוש בשירותים ..... " ומכאן שהנתבעת ידעה כי התובעת לא עושה כל שימוש במכשיר, שהרי אבד.
מצב זה מחייב, לדעתי, את הנתבעת בחובת גילוי מוגברת כלפי הצרכן. סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת
לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה. " . מכאן, שאי מתן הסבר לתובעת בעת קבלת הודעה על אובדן מכשיר, לפיה הנתבעת ממשיכה לחייבה בעלות השירותים הקבועים עד אשר תודיע על רצונה בהספקת השירות, מהווה הטעיה במחדל בעניין מהותי. אין זו הטלת חובה מוגזמת על הנתבעת, שכן אין בכך נטל בלתי סביר, שכן כל שמצופה הוא שנציג הנתבעת יפנה את תשומת לבו של הצרכן לנקודה זו. התנהגות זו עולה, לדעתי, בקנה אחד עם חובותיה של הנתבעת עפ"י חוק הגנת הצרכן.
בכל מקרה, בוודאי שחובה זו קמה כאשר לאחר תקופה רואה הנתבעת כי המנוי אינו עושה שימוש בקו באמצעות טלפון חלופי. במצב זה עליה להביא לידיעת המנוי כי היא ממשיכה לחייבו בגין השירותים הקבועים ולשאול אם רצונו להפסיקם.
על כן לדעתי, החל ממועד מסוים, אותו אקבע, גבתה הנתבעת מהתובעת תשלומים שלא כדין. מועד זה לדעתי הנו בסמוך למועד משלוח החשבונית הראשונה (13.6.11) לאחר ההודעה על אבדן המכשיר. עד מועד זה אני מוכן להניח (לטובת הנתבעת) שגם אם התובעת הייתה יודעת שהיא מחויבת בגין תשלומים קבועים, לא הייתה מבקשת להפסיק את השירות לחלוטין והייתה נוטלת תקופת זמן קצרה לחשוב אם רצונה לרכוש מכשיר חלופי אם לאו.
אולם, כאשר התברר כי משך שבועיים לא נרכש מכשיר חלופי, היה על הנתבעת לכלול במסגרת החשבונית הודעה ברורה ומודגשת כי היא ממשיכה לגבות עבור השירותים הקבועים, למרות שאין כל שימוש בקו וכי תעשה כן עד קבלת הודעה על הפסקת שירות. עמדה זו מתיישבת עם חובת תום הלב, מניעת התעשרות שלא כדין, ויתרונה היחסי הגדול של הנתבעת על פני צרכניה. ראה:
"חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק - הספק - חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש - הצרכן, כיוון שעל-פי טבע הדברים סומכים צרכנים על ספקים - שלהם המומחיות והניסיון בתחום עיסוקם...
חוק הגנת הצרכן מבקש לאזן את חוסר השוויון שבין הצדדים על-ידי הטלת חובת גילוי על ספקים... חובת הגילוי אף משקפת את עקרון תום-הלב הקבוע בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-
רע"א 8733/96
לנגברט נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(1) 168